20.5.23
מה אפשר לומר
ההפגנה חולפת על פניך, אתה קופץ מהגדר, המצלמה במצב של סרט, רץ בצד הכביש על אבנים ושיחים נמוכים, מנסה לשמור את המצלמה יציבה, הופך כיוונים לסירוגין כדי לתפוס גם את החיילים הממתינים במעלה הגבעה, נתקל באבן ונופל, עולה ונעמד על תלולית לצד הדרך, מחכה לרגע המפגש עם הצבא – לעימות, לאלימות, לצלם את רגע השיא הזה, לא בהכרח 'הרגע המכריע' במושגים של צילום, אבל רגע….נו…..חזק כזה, רגע שאתה לא יכול שלא להיות בו, או לצידו, רגע שאתה חייב להביט בו ולשמר.
בהפגנה הבאה אתה עוקב אחרי הצבא, רץ עם החיילים והקצינים הלוך וחזור משני צידי בניין עד שמתעייף, עוצר ומתיישב לנוח על מדרגה מוצלת. החוץ הגלוי לאור השמש הבוהקת, הופך בהדרגה למרצד ומעורפל – המדים והנשק, הריצה ותנועות הידיים, מסלולי הגז בשמים, קולות הירי והפקודות והצעקות של הקצינים – כל אלה נפרמים לקווים וכתמים חסרי משמעות, נפרשים כמארג סימטרי של קורי עכבישים הנעים ברוח הקלה, במקביל לזמזום זבובים המסרבים להילכד. החלל סביבך הולך ומאפיר בהדרגה, מתנפח לבלון ענק הקולט ומבליע דיבורים ורעשים החודרים מהחוץ הבוהק, בולע גם את הדמויות, הפעולות, העצמים.
לאחר פרק זמן שקשה לך לאמוד, מתחילות לבצבץ צלליות בודדות שמצליחות להגדיר את עצמן בתוך האפור. הן נעות בשורה, ניגשות לברזיה, מתכופפות לשתות.
אתה מחליט לקום ולהפעיל את המצלמה.
עוד הפגנה – אתה מגשש אחרי תמונה; החיילים החלטיים, אחד מהם מרים קנה לשמים, שני מושיט יד לרימון הלם. אתה נבהל, לא בא לך להיעצר לשעתיים או יומיים, ולכן אתה מסתובב, פותח צעד ועף למטה במורד הטרסות, מעל חיטה נמוכה ועצי זית צעירים, בין שורות פול ותורמוסים כחולים, רומס רגבי אדמה ותלמים רכים. אחרי כמה דקות של ריצה וקפיצות אתה מגיע לדרך אחורית מוסתרת, עובר להליכה, מסדיר את הנשימה ומנסה לרשום בזיכרון כמה תמונות מתוך רצף האירועים, ונאלץ להודות שלא רק שלא הספקת לצלם מרוב פחד, אלא שאין לך מושג מה לחפש גם אם הסיטואציה תחזור.
אתה מאמין במה שאתה עושה, אתה יודע שלידך או מולך מישהו מביט בזה אחרת; ועדיין אתה בטוח שבהיבט המוסרי – אין שתי תובנות למה שקורה שם, אולי רק ריבוי צורות ובחירות. אתה יכול לצלם תמונות שיעוררו רגשות וסנטימנטים, עצבונות ועצבנות, גם שמחות, גם דברים יותר מורכבים. אתה מחליט להתחיל במה שלא כואב. הנה – בהמבורג יש אקווריום מרשים, לונה-פרק ממוזער, שבילי אופניים – תמיד אפשר לברוח, לספוח קצת הנאה אסתטית, לחוות שפיות; ואז אתה חוזר לפלסטין היפה בשלל מרכיביה המעורבבים: קוצים יבשים עם ענפי זית, גז רעיל עם אוויר הרים, עשן שחור עם ענן לבן, שדה ירוק עם סלע אדמדם, חיילים נטמעים בנוף כמו המפגינים, אבן ואדם. ואתה שם לב שאפילו בצילומים שלך – אין שמים כחולים בפלסטין, לזורקי האבנים אין פנים, ואתה גם לא מדבר ערבית; ולכן, בשורה התחתונה, אתה מרגיש שגם אם מותר לך להנות מנצירת הרגעים האלו, הרי כמייצג הישראליות אתה ראוי לסקילה.
עודד ידעיה
ד"ר קציעה עלון:
האם צילומיו המהפנטים של עודד ידעיה מתארים מאבק? האם היופי הטהור הטמון בהם מסמא את עינינו מלראות את העימות? האם האסתטיקה המוקפדת מרדימה אותנו? משככת את הכאב? מחלישה את האופק הפוליטי? ומה עושים לנו הקומפוזיציה הבנויה לתפארת, המבע הכמו-קולנועי העז, ההוד הנובע מפני השטח של החיישן, הנוף היפה? נדמה ששאלת השאלות המתקיימת בחלל האויר של התערוכה, מרחפת, נעה כה וכה, היא: מה עושה החשיפה ליופי, לחיים עצמם? מה עושה היופי לחיים במצב של כיבוש? של עוול וחוסר צדק? עוול שנעשה לנו או עוולה שאנו רק בבחינת עדים (שותקים?) לה? כשהעימות הגדול מתחולל מולנו, העימות בין האתי לאסתטי, עימות שנהרות של דיו כבר נשפכו עליו.
אני רוצה להתבונן בעזרה שידעיה מושיט לנו, דרך התערוכה, דרך הצילומים, דווקא ברגע הזה; הרגע בו הסובייקטיביות שלנו פגיעה מתמיד, מאוימת על ידי עזרי הבינה המלאכותית למיניהם. "אלגוריתמים מייצרים דרך חדשה לדעת, אשר משנה את חווית העצמי ואת תפיסת הסובייקטיביות שלנו. אלגוריתמים, בבחינת מכשירים אפיסטמיים, מדריכים את ההחלטות, ההעדפות, הטעמים והפעולות של משתמשים ומשנים את עצם הבנתם לגבי מי שהם, את תחושתם לגבי העצמי שלהם. בעשותם כן, האלגוריתמים חותרים תחת רכיב מפתח בסובייקטיביות המודרנית: ההשתתפות של העצמי ביצירת ידע על העצמי, יכולתו של העצמי לגייס התבוננות עצמית וידע ביקורתי ולהרחיב את תחום החופש שלו"[1]. כך כותב חוקר הטכנולוגיה ערן פישר בספרו העכשווי "חושבים בשבילך". טענתי היא, אם כן, שמודוס העזרה שידעיה מושיט לנו הוא סטרוקטורלי; ההתבוננות בסוג הצילומים שפורשת בפנינו התערוכה עוזרת לנו להתגונן בפני האיום המזדחל על הסובייקטיביות שלנו. הכיצד? כאן אנו נזקקים לניסוחיו הנוקבים של מבקר התרבות החשוב האל פוסטר.
פוסטר מאפיין את האסתטיקה ו"הפוליטיקה של התרבות בשעת דחק" כאסתטיקה שנשענת על "העיסוק בטראומה, בפרנויה ובקיטש, ובניצולם לרעה"[2]. ואכן, אם נתאר לנו תערוכה דימיונית שכותרתה "הכיבוש", אשר תציג את "התמונות האיקוניות" שנצרבו בתודעה הקולקטיבית כייצוגיות ומייצגות, רבות מהן עונות בדיוק להגדרה זו: ניצול לרעה של טראומה וקיטש; תערוכה שמבקשת לגרום הלם חזותי לצופה, לעיתים תוך שימוש מניפולטיבי של הצלם בכל הכלים הצילומיים העומדים לרשותו. דומה כי האסתטיקה של ידעיה רחוקה מכך ת"ק פרסות. העידון וההקפדה המוטמעים בה לעולם לא יפלו אל בורות הקיטש המזויף, לטראומה המזדקרת. העשן המיתמר, שורות עצי הזית, דמויות האנשים, כל אלו כמו עוברים דרך פילטר אסתטי שמצליל, מרכך ומעדן אותם, מביט בהם בחמלה אינסופית. נקודת המבט הפרושה, מפתח הצמצם הרחב, נקודת המגוז הרחוקה, מעניקים לצילומים עומק מטפיסי בלתי מצוי.
ההומניזם שהחל ברנסנס המציא את מושג האמן האינדיבידואל, בעל החתימה, בניגוד למורשת ימי הביניים, בה עוצבו למשל הקתדרלות המפוארות כיצירה קולקטיבית, לא חתומה, וציורים ופסלים רבים נעשו על ידי "אנונימי". השינוי התודעתי-אפיסטמי הזה שהתרחש בפירנצה סביב שנת 1500 שינה את העולם כולו – הסובייקטיביות נולדה.
עתה אנו בעידן המכונה "פוסט-הומניזם", המציע למעשה הומניזם מסוג חדש. אבל אני אינני רוצה בצילום שהפיק אלגוריתם; זהו צילום שהוא ניטרלי מבחינה מוסרית, צילום שמבחינות רבות, מזיק. אין מאחוריו כל "מסך של אתיקה", אחורי הקלעים שלו ריקים. זו השאלה האונטולוגית שמציב בפנינו עידן האלגוריתם: של מי היד הלוחצת על העדשה? והתשובה המהדהדת כאן היא: ידו הפרטית של האקטיביסט המחויב – עודד ידעיה. אני מתבוננת בצילום שהופק על ידי בן אנוש ספציפי מאוד, שהביוגרפיה שלו ידועה לי, שמאחוריו גוף אמנותי צילומי מרשים, שפרש את נפשו בפני הקהל הישראלי בשלל מופעים – מספר פרוזה, דרך וידאו ארט, ועד לכתיבה על צילום, ראיונות עם צלמים, מחקר. התערוכה הנוכחית היא "תוצר לוואי" של האדם, של הפרסונה, של מוח חושב וגוף בשר ודם, שמתהלך בעולם, בישראל, בשטחים הכבושים, וחווה אותם – כמוני וגם לא כמוני, כמובן. זו אינה יצירה מהונדסת שנבראה "יש מאין" מתוך שלל מאגרי צילום שמחשב הולעט בהם. השאלה הידועה מי הוא האמן (אשר כמו נמחקה בימי ה"ניו-קריטיסיזם" וההתנגדות לפרוש יצירות אמנות מתוך הביוגרפיה של האמן), מקבלת עתה משנה תוקף ומשנה חשיבות.
אני רוצה לחתום רשימה קצרה זו במילותיו של האל פוסטר: "אין וודאות שהאמנות תוכל להישען על עברה שלה, וההווה שלה מבחינת מוסדותיה נראה גם הוא קלוש. בעת הזו אולי ייסלח על ההיאחזות בקש האטימולוגי"[3] – גם אני אאחז בקש אטימולגי: עודד ידעיה, העין הדומיננטית, העין החוזרת, העין שרואה את הכל, העין של ההוויה.