צילום קורא – עודד ידעיה

הצילומים והטקסטים נעשו במהלך הפגנות נגד הגדר הישראלית הנבנית על אדמות פלסטיניות. ההפגנות מתקיימות מאז 2003 בכפרים: זא'וויה, אסירה א'-שימליה, בודרוס, בידו, בית סוריק, בילעין, מסחה, בית אולא, סאפא, חרבתא, דיר קדיס, דיר שרף, א'-תואיני, איסכאכא, ג'ימבה, מרדא, כופר קאדום, חרת אד'ר ועוד ועוד.

ההפגנות הן בלתי אלימות במוצהר, מאורגנות על ידי ועדות מקומיות של כל כפר ובעזרת מתנדבים בינלאומיים וישראלים. אני לוקח בהן חלק יחד עם קבוצת אנרכיסטים נגד הגדר ואירגונים נוספים. אלו הפגנות שיש בהן הכול: סולידריות, תקווה, התנגדות לאלימות משני הצדדים, הוכחת שייכות, נחישות, אי השלמה.

כשליש מהמשתתפים בהפגנה נושאים מצלמה כלשהי, עפרון, שלט; שליש אחר ממציא קריאות, נאומים, סיסמאות, שירים. אני רואה את ההפגנות האלו כמקשה אחת, מעשה יש מאין, מעשה שעיקרו יצירת סימנים וסמלים, מטאפורות ומשלים, אמירות והיגדים, רצף של תמונות.

יש בהפגנות האלו יופי – הנוף הוא יפה (העצים, האבנים), האנשים יפים כי הם שייכים לנוף הזה. הצילום שלי מנסה לטעון שמעבר ליופי הראשוני יש עוד משהו בסיטואציות האלו, משהו שהוא בין תחום היפה לתחום הפוליטי – ההתנגדות הזו, פעולת ההפגנה, ההתגייסות למטרה, המשמעות האזרחית, הטענה הפוליטית, ההקשר הכולל – כשהם נטענים על אנשים, סלעים, עשב, עצים; על רגליים הולכות וחול בוהק, על עבודת פינוי עפר בידיים, או על ישיבה, לכאורה סתמית, על תלולית עפר – כל אלה הופכים להברה, הגה, צליל; מנעד, טון, המיה; קול, דיבור – הד לאופציה גדולה – אופציה של המולה, צלצול, רעש, צעקה, הכרזה; קריאה, קריאה, קריאה – לעשיה, עשיה, עשיה. אני רוצה להעביר את המוצר הזה, את הקריאה הזו, לשדה האמנות, להשתמש בשדה הזה כמגבר, בערוציו השונים כאמצעי הפצה.

 הטקסט מחבר את הצילום למה שהיה קודם, או הופיע אחר כך, וכן גם למה שקרה בעת הצילום ולא היה לו ביטוי ויזואלי. המילים הן סימנים מסוג אחד, הצילום הוא אוסף סימנים מסוג אחר. אני מעדיף לראות את צילום בתוך מכלול, לתת לו לתעות ולהקשר ביער של סימנים. אין צילום שאין לו הסבר, סיפור, זיכרון או מחשבה מילוליים, אין מבט אל העולם בלי הקשר של חצי משפט, מעשה שקרה באותו מקום, דיבור שנאמר.

אין טקסט שאינו מתחבר לתמונה, שאינו יוצר מראה בדמיון, שאינו מובל על ידי המבט, שאינו סימן במערכת גדולה. הטקסט והצילום מאיירים אחד את השני, מסבירים ומפרשים, מרחיבים ומצמצמים את אפשרויות הפרשנות – ובאותו זמן מנסים לפתח לעצמם חיים עצמאיים.

תערוכה זו, כמו תערוכת 'תוצרי ההפגנות מבלעין' (פסלים של מוחמד חטיב וחברי הועדה העממית) שאצרתי באותו חלל לפני כשנה, עוסקת במה שמעסיק אותי לאורך זמן, באשר למעשה האמנות – האפשרות של שיעבוד המעשה לטובת רעיון, אידיאה, מטרה קונקרטית – מצד אחד, ומצד שני – האפשרות שהרעיון המשעבד לא רק שלא יפגום במעשה האמנות אלא שיצליח אפילו לחלץ דבר מה חדש ושונה.